המוח האנושי מסועף ומורכב מאוד , ומעצם היותו כזה הוא מאפשר לנו להיות יצורים חושבים, מרגישים, רגישים ובעלי תפקוד גבוה .
מתוך 3 המבנים העיקריים של המוח, ארצה להתמקד במוח הגדול , ובתוכו ארצה שנצלול לרגע להבנת מערכת אחת שנקראת המערכת הלימבית- דרכה נוכל להבין את המבנה הרגשי של המוח , ומשם נתבונן במעגלים הרגשיים שסובבים אותנו ומשפיעים עלינו.
המערכת הלימבית- limbic system
המערכת הלימבית מעורבת וקשורה בעיבוד רגשות והפקתם (פחדים ,חרדות, מתחים, כעסים , תסכול , הנאה ). תהליכי הזיכרון והלמידה נמצאים אף הם בתוך מערכת זו , ויכולת הוויסות הרגשית- חברתית.
אציין 2 איזורים בהם ארצה להתמקד במאמר זה מתוך המערכת הלימבית:
היפוקמפוס – hippocampus –אחראי על איחסון וויסות הזיכרון על סוגיו השונים , כולל יצירת זכרונות חדשים.
והאמיגדלה –Amigdala -אחראית על עיבוד, זיהוי ושמירת מידע רגשי הכולל בעיקר את רגש הפחד ורגש הכעס , והפקת רגשות אלו.
האמיגדלה משמשת כסנסור שמתריע בפני סכנה או איום קיומי ושולחת אותות מצוקה , ושם בתוכה-מוכרז מצב חירום בגוף – מעין מערכת הגנתית.
האמיגדלה פועלת בתהליכים רגשיים , אך יש לה גם פן שמעורב בזכרון רגשי- מעין מרכז קדום שקיים בו צבר זכרונות בעלי משמעות קיומית.
"אי שם עמוק בתוך תוכנו
טמונים קולות וזכרונות
מראות רבים שכבר שכחנו
ספרי פלאים ומנגינות.
כל זכרונות ימים ימימה
החלומות הראשונים
וכל מילה של אבא אמא
שנאמרה לפני שנים.
עולם מופלא של ילדותנו
רדום בפנים בצל צלילים
איתנו הוא עד יום מותנו
חבוי בתוך תילי מילים". (חלומות שמורים- אהוד מנור)
כל הזכרונות , הקולות , המראות , החוויות , המילים , הרגשות , הרגעים –
כולם טמונים עמוק פנימה ומאוחסנים בהיפוקמפוס ובאמיגדלה- במערכת הלימבית.
הם שם לטוב ולרע.
כשהחוויות טובות – הזכרונות שמציפים אותנו מסבים לנו אושר , וממלאים את ליבנו.
"ולפעמים שריד של ריח
או צליל מוכר או קצה מילה
משיב אליך גן פורח
מחזיר אל קו ההתחלה
ושוב אתה חולם כילד
ושוב אתה תמים כאז
אתה נזכר בכל התכלת
הכל נשמר דבר לא גז." (חלומות שמורים – אהוד מנור).
לעיתים, שריד של ריח , או צליל מוכר , או קצה מילה או טעם– מציף גן פורח –
כמו במקרה של עוגיית מדלן-
עוגיית מדלן שזכתה לפירסום בספרו של מרסל פרוסט "בעקבות הזמן האבוד" – שם הוא מתאר
את הרגע בו טעם את טעם העוגייה ,ובו ברגע הוצף ברעד בגופו , ובעונג שהתפשט בו .הרגיש שהוצף בהוויה יקרה , הוצף בזכרונות ילדות ובאושר , חדל להרגיש בינוני והרגיש עילאיות.
טעם העוגייה הציף זכרונות שהיו טמונים בהיפוקמפוס.
אך לפעמים שריד של ריח , או צליל מוכר , או קצה מילה מציף זכרון שלאו דווקא פורח.
לעיתים חוזרים ומוצפים דרך המערכת הלימבית חוויות שאולי רצינו לשכוח , והצפתם גורמת לנו לתחושות לאו דווקא חיוביות, שעלולות לנוע במנעד שבין אי נוחות ועד הצפת טראומה.
במקרים רבים הקולות / הזכרונות / המראות / הריחות שרדומים וטמונים עמוק בתוכנו יש להם מטרה. לא תמיד ההצפה שלהם טובה ובריאה לנפש המטופל. לעיתים דווקא הטמנתם עמוק פנימה- שומרת על המטופל , והצפתם- מזיקה לו.
בעבר הקדום מבחינה אבולוציונית- השימוש של האמיגדלה היה הפעלת המערכת הסימפטית למצבים בהם נשקפה סכנת חיים / סכנה קיומית אמיתית לאדם- מערכת שמאפשרת תגובה מהירה וחזקה, ומגייסת את כל המשאבים של הגוף על מנת להיחלץ מהסכנה.
היום בימינו אנו – התנאים הפיזיים השתנו , הם נוחים יותר , ואנו לא במצב יומיומי של סכנת חיים.
אך התפקוד של האמיגדלה לא שינה את פניו בהתאם להתפתחות האבוציונלית שלנו.
כאשר משהוא מעורר את הזכרון , ומעלה תחושות של פחד , כעס , או סכנה קיומית – האמיגדלה משחררת הוראה דרך אותות עצביים ליותרת הכלייה להפריש חומרים שיפעילו את המערכת הסימפטית ויעזרו לגוף לעבור את הסיטואציה הדרמטית ( אדרנלין, נור אדרנלין, וקורטיזון ).
במקרים בהם האמיגדלה פועלת ולא אמורה לפעול (מצבי סרק- בהם לא נשקפת סכנה לאדם) , מצבי הסרק האלו – גובים מחיר כבד מהגוף מאחר והפעלת המערכת הסימפתטית שלא לצורך- מרוקן את הגוף ממשאביו לאורך זמן.
כשהגוף דרוך ומנצל משאבים רבים כאשר חש סכנה- מתפתחת שחיקה שבסופו של דבר הופכת לחולשה וחסר.
ומה בקליניקה?
1. במצבים בהם המטופל מוצף בצורה שלילית מחשיפה לזכרון שעלה , והגוף שלו מגיב בצורה הישרדותית- אנו רותמים את היכולת של הדיקור לווסת את היציאה מהאיזון ולהחזיר את הגוף למצב רגיעה , מרגיעים את המערכת הסימפתטית , ומחזירים אותה למצב לא פעיל –מצב היכון, רותמים את יכולת הדיקור להשכין שלווה, להחזיר פרופורציות , ולהרגיע את המחשבות שמסתובבות ללא הפסקה בראש , להפחית מהחרדה והפחד , ולהתמודד עם הטריגר שהציף את הזכרונות.
2. דבר נוסף חשוב-
לעיתים הדיקור מציף את אותם זכרונות, מראות, חוויות, אירועים שטמונים בפנים.
הגוף חכם ויודע מהו המהלך הנכון לאדם. רבים המקרים בקליניקה בהם במהלך טיפול צפו ועלו דברים שהיו טמונים בפנים – ומשם החל מהפך בטיפול.
הגוף בדרך כלל לא יציף ולא יחשוף למודע משהוא שלא ניתן להתמודד איתו. כאשר זה קורה בתוך תהליך טיפולי- זה מבורך ובדרך כלל מקדם את המטופל קדימה לעבר בריאות איתנה.
3. בהיבט נוסף וחיובי -
הדיקור עשוי להציף ולהזכיר מטמון שהוחבא בנבכי הזיכרון בגלל נסיבות חיים או שחיקת היומיום.
לא פעם ולא פעמיים ראיתי בקליניקה כיצד הדיקור תרם למטופל להיזכר בדברים שהיו בעבר חלק ממנו פעם ונשכחו , בחוזקות שהיו משוייכות אליו ושכח שיש לו , בזכרונות שהעצימו את האיכויות שלו – ומטיפול לטיפול חזר לעצמו והחזיר לעצמו את מי שהיה בעבר.
4. בתחילת המאמר הזכרנו את היכולת של ההיפוקמפוס לייצר זכרונות מחודשים.
ברגע שהמטופל משתחרר מחוויות שהועלו מהמעמקים , מתפנה מקום חדש ליצירה מחודשת של זכרונות חדשים וטובים , כאלו המבוססים על חוויות שנצברו על תשתית בריאה יותר ומאוזנת יותר. זהו צעד חשוב בריפוי.
חזור לדף המאמרים >>
