משאלה במשעול

היא יושבת כאובה בקליניקה  ומספרת לי ,שהפרופסור בבית החולים אמר לה שאין מזור למחלתה.
אין שום דבר שיכול לעזור לדלקת הפרקים שלה.
לא יהיה מי שיוכל לעזור למכאוביה ולאן שלא תפנה- יהיה זה בבחינת לשים את כספה על קרן הצבי.
היא מגיעה לקליניקה ואני יודעת שהוא לקח לה את התקווה.
המזל הוא שבמקרה הספציפי הזה היא בחרה שלא להקשיב לו.
היא בחרה שלא לתת לו לקחת ממנה את מה ששייך לה.
היא בחרה אחרת.
אבל,
כמה פעמים קורה לנו בחיים שאנחנו מרשים לקחת לנו את התקווה?
כמה פעמים אדם הולך במשעול, ונותן לעצמו או למישהו אחר לכבות לו את המשאלות?
כשמחשבה מודעת יורדת אל התת מודע - אם תתקבל על ידו, תתממש.
אם זו מחשבה בריאה נרגיש טוב, ואם זו מחשבה חולנית נרגיש רע.
וזה בדיוק תהליך העונה על ההגדרה של אוטוסוגסטיה.
כותב טל בלו (איש אשכולות שאני מעריכה ,קולגה ,מטפל בכיר ברפואה סינית ומשורר):

בַּשִׁעוּר הַרִאשׁוֹן בִּרְפוּאָה לָמַדְתִּי:
בְּרֵאשִׁית בָּרָא. אֶת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ
עֵץ וְצִפּוֹר, בַּעַל חַי וְגַם אָדָם.

בַּשִׁעוּר הַשֵׁנִי לָמַדְתִּי:
שֶׁכָּל אָדָם נוֹלַד עִם בַּיִת. בַּיִת פָּתוּחַ לִרְוָחָה.
פָּתוּחַ, זֶה לְאַרְבַּע רוּחוֹת עוֹלָם. מִכָּל כִּיּווּן שַׁעַר אֶחָד,
שֶׁיִּהְיֶה הַאוֹרֵחַ קַל בִּכְּנִיסָה.
כָּל שַׁעַר שׁוֹנֶה מְמִשְׁנֵהוּ,
וּלְכָל רֶגֶש מוּתַר לַחֲסוֹת בֵּין כָּתְלֵיוֹ.

אִישׁ אֵינוֹ יָכוֹל לְהַסְבִּיר בֶּאֱמֶת, לָמָּה בְּרֵאשִׁית בָּרָא?
וְלָמָּה עֵץ וְצִפּוֹר וּבַעַל חַי וְגַם אָדָם?
אֲבָל בְּטִפּוּל,
הָרֶגַע הַזֶּה, הַמְאַפְשֵׁר גַּם לַבַּעַל הַבַּיִת
לְהִכָּנֵס אֶל תּוֹך בֵּיתוֹ, נִקְרָא:
רְפוּאָה.

לכל רגש מותר לחסות בין כתליו.....
והסינים החכמים התייחסו במלוא הרצינות אל הרגשות, וראו בהם גורם שמחולל מחלה לא פחות מהשפעתם של הוירוס או החיידק.
הבחירה האולטימטיבית של האדם צריכה להיות בחירה הנכונה.
כשאתה צועד במשעול שלך, קודם כל בחן את עצמך:
האם זו אכן הדרך?
האם אתה מרגיש בבית בתוך הדרך הזו?
האם אתה מרגיש שלם? מסופק? מאושר? מאותגר? האם בחרת בחירה שלמה ומודעת?
האם הוויתורים שלך מושכלים? האם הדרך מתמזגת עם ערכיך?
האם אתה מאפשר לדפוסים המגבילים שלך לנהל אותך?
האם אתה מאפשר למישהו חיצוני לנהל את דרכך ולקחת ממך את השליטה על חייך?
האם אתה מוותר על זכות הקיום של האני הפנימי שלך?
האם אתה מנווט? או מישהו אחר מנווט את הספינה שלך?

בספר :"קפקא על החוף" של הרוקי מורקמי מתאר בצורה מבריקה אחד מהדמויות (בן 15 שבורח מהבית מצויד במשאלה עתיקה - למצוא את אחותו ואמו שעזבו את הבית כשהיה בן 4 – והוא יוצא אל הדרך בלי לדעת לאן היא תוביל) את מה שלמד מהחיים:
"השתדלתי להסתיר את רגשותיי, ואימנתי את עצמי כך שמורי וחברי לכתה לא יוכלו לדעת מה אני חושב.
.....כשאני מביט בעצמי במראה אני רואה שעיניי קיבלו ניצוץ קריר כשל עיני לטאה, והבעת פניי נהייתה קשה ושטחית.
לא צחקתי זמן רב משאני מסוגל לזכור. אפילו לא חייכתי. לא אל עצמי ולא אל אחרים.
.......קרה לעיתים שהחומה הגבוהה שבניתי מסביב פשוט קרסה.
הקיר נעלם לפתע בלי שהרגשתי בכך ועמדתי עירום בפני העולם.
כשאתה מחפש את קולך, אתה מוצא במקומו קול דממה עמוקה.
.......הנבואה טמונה עמוק בתוכך."

החוכמה בבחירת הדרך היא קודם כל האמונה בעצמך.
הקשבה למשאלות הלב שלך.
הקשבה לידע ללב ולבטן שלך. בכל אחד מאתנו מצוי החלק שיודע.
הרבה פעמים אנחנו בעצמנו המכשול במשעול.
הרבה פעמים אנחנו מאפשרים למישהו אחר לגזול מאתנו אוצרות ששייכים רק לנו-
תקווה, אושר, שמחה.
אותה המטופלת לא אפשרה לקחת ממנה את הדרך, ולא את התקווה.
היא התעקשה לבחור ללכת במשעול שבו התקווה, ההבראה , התיקון והשינוי אפשריים. היא לא אפשרה סטייה מהדרך.
היא הוכיחה לעצמה שביכולתה לנהל את דרכה בבטחה.
לדפוסים מגבילים יש בעייתיות: הם מגבילים.
כשאנחנו לא מסכימים להיחשף לדברים חדשים ולא מוכרים - אנחנו מצמצמים את האפשרויות שלנו, כשאנחנו לא נותנים סיכוי ללא מוכר לגעת בנו – אנו לפעמים מאריכים את הדרך...
אמר רודולף שטיינר בפרק מדיטציה של לוח השנה לנפש:
"אל היקום, החובק – כל , מדבר
-בשכחו את עצמו
ובזוכרו את מקורו-
ה "אני" הגובר ועולה של האדם:
בך, בהשתחררי מכבלי מגבלותיי,
אגלה את מהותי האמיתית".
משאלה במשעול.
חזור לדף המאמרים >>