הפעם הראשונה לדעתי בה חוויתי מוות של אדם קרוב, היתה בשנת 1981 בהיותי בת 8.
אנדה עמיר, המשוררת והסופרת נפטרה,
ואני הוכיתי בהלם וחשתי כאילו בת משפחה נפטרה לי, ושקעתי באבל כבד.
עד היום אני זוכרת שכתבתי לה שיר בשבוע השבעה שלה.
אבדו עקבותיו של השיר שלי, אך אני זוכרת שזה היה שיר קינה וסיכום של כל ההשפעות של כתיבתה עליי-בת ה-8.
את שורת הסיום של השיר שכתבתי אני זוכרת עד היום:
" ......אנדה עמיר,
עם לכתך כתבתי לך שיר"
אני ממש זוכרת איך דמיינתי אותה מביטה בי מן השמיים, מלטפת את שערי ואומרת לי:
"כל הכבוד! חרזת חרוז, וכתבת שירה. אני מלאת גאווה"
ואז, אני זוכרת את ההלם שהיכה בי אז, שכל מה שהספיקה לכתוב עד עכשיו –
זה רק מה שיש. לא יהיה חדש.
וגמעתי מחדש את כל השירים שכתבה.
בשנים האחרונות גם אני התחלתי לכתוב.
לא שירים, לא סיפורים, אלא חשיפה של צפונות לבי, תובנותיי מהחיים ומהעולם המקצועי שלי בקליניקה,
מהמפגשים שלי עם עצמי, עם אנשים שאני פוגשת במסע חיי, ועם מטופלים.
זרע הכתיבה נטמן בילדותי המוקדמת כנראה.
מדי פעם מבזיקה בי המחשבה- האם היא גאה בי? האם קוראת מהשמיים? האם מבינה שהיסודות הם גם בהשראתה?
האם היצירה שלי ראויה בעיניה?
ולרגע נדמה, כי מצאתי את תשובתה עבורי.
ממש במקרה התגלגל לפתחי ראיון שערכה אנדה עמיר לעצמה במסגרת הסדרה-
"סופרים מראיינים את עצמם" ( מעריב 27.10.1967 )
לכשעצמו- פרויקט מדהים בעיניי , מעניין ומחייב.
אני עוד לא נולדתי אז.. אך נדמה כי תשובתה עבורי נאמרה כבר אז.
הראיון שערכה לעצמה היה עם צאת ספרה " תהיות".
לצד כתיבת שירי הילדים, כתבה אנדה ליריקות המתארות את המאורעות ההסטוריים שלנו- שואה ,מלחמת השחרור....
לדבריה, היא היוותה צינור ספרותי לארועים ההיסטוריים שהתרחשו.
אנדה אומרת, שדווקא מהסיבה שהיא לא חושפת בכתבים האלו שום דבר מנשמתה,
אלא מתארת תיאור אובייקטיבי של ההסטוריה ששיכת לכולנו-
היא היתה רוצה שספריה אלו יגיעו לשכבות נרחבות של האוכלוסיה,
וכי הספר "אחת" יכלל ברשימת ספרי החובה לקריאה בבתי הספר התיכוניים.
בסיום הראיון, היא שואלת את עצמה:
"האם זוהי משאלתך היחידה מהקורא שלך?"
והיא עונה:
"ספרי הילדים שלי מגיעים לכל בית כבר 3 דורות, והמהדורות מתחדשות מבלי שאדאג לכך.
את הליריקה שלי יקראו רק אלה אשר משהוא בנשמתם ייענה לצליליי-
וכך היא דרכה של הליריקה."
הכתיבה פונה אל הנשמה של האדם , כשם שהמוסיקה פונה לאוזנו הפנימית של האדם.
כשם שאדם אחד ייענה בנשמתו לצלילי המוסיקה הקלאסית, ואחר ייענה למוסיקה שבה רבעי טונים-
כך משהוא בנשמתו של האדם נענה לכתיבה ולמילים של האחר.
מהרגע בו נכתבו הדברים- דרכם אינה נודעת.
זוהי דרכה של הליריקה.
כל מה שמתואר בליריקה פעמים רבות שייך גם לקורא לא פחות מאשר לכותב.
החודש הוא חודש הולדתה של אנדה עמיר ,
ואני מקדישה לה באהבה את מחשבותיי אלה באהבה רבה 38 שנים לאחר מותה.
סוס היאור והציפור/ אנדה עמיר
"סוס היאור השמן
סוס היאור הטוב
הרשה לציפור קטנה
על גבו לרכוב.
הציפור צפצפה:
תודה ציף-ציף-צוף
בעבור זה מחרתיים
אלמדך לעוף"
