איפה זה איבוד? מהי הדרך לשם? ואיך חוזרים חזרה?

את המאמר הבא אני כותבת מדם לבי.
מי שהיה באיבוד וחזר משם- יש לו היכולת הזהירה לכתוב על כך.
מי שהיה באיבוד יותר מפעם אחת והצליח לחזור- יש לו זכות לכתוב ואף חובה.
הדרך הקלה ביותר היא כשאתה הולך לאיבוד- ללכת שוב לאיבוד בתוך האיבוד ולא למצוא את הדרך חזרה.
החובה של מי שהיה והצליח לחזור- היא חובה מוסרית. בעיניי.

חלק ראשון- איפה זה איבוד ? מהי הדרך לשם?
אם ניקח לרגע את ספר בראשית , נוכל להיזכר בחלום פרעה-
"וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר. וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ. וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹר. וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה. וַיִּישָׁן וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת. וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן. וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם"     (בראשית פרק מ"א)

פרעה מבין בחושיו שהמסר של החלום קשה, מנבא רעות , וזה מצליח לערער את שלוותו , והוא מכנס את כל יועציו למציאת פתרון הולם לחלום שיניח את דעתו.
למצב שבו שמע את הבשורה בחלום יש 2 דרכים להתמודדות-
1. לשמוט את הכל וללכת לאיבוד בנבכי הפחד החרדה והלא נודע
2. לאסוף את חלק הפרודוקטיבי ,לגייס את הכוח לצאת למסע למציאת פתרון לבעיה, לשנס מותניים ולהילחם עד מציאת פתרון לבעיה שהופיעה.

כשאנו ניצבים בפני שוקת שבורה, לא תמיד אנחנו מצליחים לראות את הדרך לתקן אותה , למצוא שוקת חדשה , לעקןף אותה ולמצוא פתרון אחר (שהוא לא שוקת) על מנת להרוות את צמאוננו.
כשהייאוש יגבר עלינו יש סיכוי שנלך לאיבוד. שנאבד את המרכז שלנו. כמו אדם במדבר שאיבד את המצפן שלו – וכעת אבוד במרחבים השוממים.
איבוד הוא המקום הכי רחוק מעצמנו.
המקום הכי בודד , הכי מרוחק , הכי קר ונטול חיים שיש.
איבוד הוא מקום בו החלטות לא מתקבלות , מחשבות לא נהגות , מקום בו העצב והאדישות שולטים והשמחה מדירה רגלה ממנו.
הדרך לאיבוד – היא הדרך הכי מהירה שקיימת .
לעיתים היא תהיה מהירה יותר מהרכבת היפנית שנחשבת למהירה ביותר בעולם, או ממטוס סילון.
מהירה כפי שאליסה נפלה דרך הבור אל ארץ הפלאות , רק כשכאן - היעד הסופי הוא איבוד.
איך אני יודעת?
כי הייתי שם. פעמיים.
הפעם הראשונה שלי באיבוד – היתה בגיל 22.
הייתי פסנתרנית כבר 15 שנים , שקועה באימונים קשים של 5 שעות בכל יום (שנים רבות של סדר יום כזה שכלל שעות מפרכות של אימונים) ,
נחושה להגשים את חלומי- להופיע על בימות קונצרטים עם תזמורות ברחבי העולם.
הכל היה מבטיח.
היה לי את כל מה שצריך : כשרון , יכולת התמדה , יכולת להתמודד עם קשיים , רצון עז , אהבה גדולה לנגינה ולמוסיקה ,מורים מצויינים , פסנתר מדהים שכבר הפך לחלק ממני והכיר את האצבעות שלי ואת הנשמה שלי על בוריים (קראתי לו מנחם... הוא היה אישיות מבחינתי  ).
אבל אז ,אחרי כל כך הרבה שנות לימוד ואימונים מפרכים, רגע לפני... רגע לפני ההגשמה הגדולה –
לילה אחד אחרי תקופה מאומצת של אימונים על יצירה מורכבת וקשה – נפלתי דרך הבור של אליסה. צניחה חופשית.
והגעתי לאיבוד.
הידיים שלי הפכו למשותקות.
אין יכולת לנגן. אין יכולת להזיז. אין יכולת לתפקד עם הידיים. אצבעות משותקות. פרק כף יד משותק. אמות משותקות. זרועות משותקות.
דלקות גידים. דלקות שרירים. פגיעה עצבית לא הפיכה. בצקות עד השמיים. כאבים. כאבים. כאבים.
נכות. אני נכה. הייתי בת 22 ופתאום נכה.
ההבנה שהגעתי לאיבוד היתה כשהבנתי שאיבדתי את המהות שלי.
אני- דייקי גרינברג פסנתרנית. לפסנתרנית נחוצות הידיים כמו שאוויר נחוץ על מנת לחיות.
אם אין ידיים- איך פסנתרנית?
אם לא פסנתרנית- מי אני? מה אני עוד יודעת לעשות? מה מקומי בעולם הזה?
איבוד הוא מקום מלחיץ, לא מוכר , אין מפת התמצאות ושלטי דרך.
זה רק אתה והאיבוד.

הפעם השנייה שלי באיבוד – היתה בגיל 33.
אבא שלי שהיה האדם הקרוב אליי מכל – מת בטרם עת בנסיבות טרגדיות.
הוא מת ביום הולדתה ה-4 של בתי בכורתי.
הוא מת כשאני נושאת ברחמי עוד ילד.
הוא היה החבר הכי טוב שלי , הכי קרוב שלי והכי אהוב שלי.
שוב הבור של אליסה בצניחה חופשית לאיבוד.
רק שקצת לפני הנפילה לבור – ההריון שלי נפל ולא הצליח לשאת את האבל שהייתי שרוייה בו.
שוב מקום מרוחק , אפל , ללא מפת התמצאות וללא אפשרות לראות את הדרך החוצה.
איך אני אהיה בלעדיו? איך אוכל לנשום בכלל כשהוא לא בחיים? איך לעכל את ההפלה? התינוק שלי ואבא שלי מתו יחד. אולי אוכל לנסח את המשפט האחרון טוב יותר:
אבא שלי , התינוק שלי , הלב שלי ואני - מתנו יחד באותו היום.
ואז- איבוד.
מה עושים עכשיו? איך ממשיכים?
חלק שני- איך חוזרים חזרה?
1. כשאתה נמצא באיבוד- משהוא בנשימה שלך משתנה.
הנשימות הופכות להיות קטנות , קצרות, צפופות , וכמעט ולא אפקטיביות.
התחושה היא שאין אפשרות להכניס פנימה אויר.
המנעד של הנשימה כל כך מצומצם עד שכמעט ואין רווח בין נשימה אחת לשנייה.
השלב הראשון במסע החזרה מאיבוד –
להחזיר את הנשימה למצב תקין.
להרחיב את המנעד , להרחיב את הרווח , לאפשר לעצמך להתמלא בחמצן מזין ,
ועם כל נשימה להכניס אור פנימה שישמש פנס על מנת להתחיל לראות משהוא.
2. תנודות הלב זהו הנושא השני שיש לטפל בו.
תנודות הלב כשאנחנו במצב מאוזן אמורות להיות במרחב מסויים ולהימתח בטווח מסויים.
כשנמצאים באיבוד- גם תנודות הלב מצטמצמות ומתכנסות.
כאן נדרשת עבודה בהחזרת תנודות הלב לטווח התקין שלהן.
זו עבודה מנטאלית מאומצת אך הכרחית ומשתלמת.
הרבה פעמים אני אומרת לעצמי כמובן אבל גם למטופליי-
אנחנו כאן בערך ל-90 שנה.
מה שנעשה בהן- זה מה שיהיה לנו בסופו של דבר.
איך שננווט אותן – כך תנוע הספינה שלנו.
האחריות היא רק עלינו.
השלב השלישי בחזרה-
3. אחרי שחזרנו לנשום , והרחבנו חזרה את תנודות הלב , צריך תוכנית פעולה.
תוכנית הפעולה כוללת את השיקום , ובחירת המטפלים שיעזרו לנו לעבור אותו בצורה המוצלחת ביותר.
ברוב המקרים נצטרך עזרה. בהתחלה העזרה תגיע מהאנשים הקרובים לנו , החברים והמשפחה , אבל אחר כך כדאי לחפש מטפל שיוכל לאסוף את כל הסיפור ולתת הכוונה או לפתוח זרקור אל עבר כיוון היציאה.
4. בשלבים הבאים חשובה מאוד ההתגייסות האישית.
ישנה חשיבות עליונה לגיוס פנימי של כל המשאבים על מנת לעזור לעצמך.
כשאדם נמצא באיבוד , גם אם יילך לעשרה מטפלים שונים- יהיה לו קושי למצוא את הדרך אם לא יגייס מתוכו את הרצון והעזרה.
כמו בכל טיפול- אדם קודם כל צריך לעזור לעצמו.
5. השלב האחרון הוא שלב ההסכמה והקבלה והלמידה.
בשלב הזה חשוב מאוד לנתח את המנגנון העצמי שאיפשר להגיע לאיבוד , להכיר את המקום החלש ולא להיות שיפוטי לגביו , לגלות חמלה עצמית אך לא רחמים עצמיים (ויש הבדל בין השניים).
חשוב לקבל את המקום של האיבוד כחלק מהדרך והמסלול של האדם ולהבין שזו היתה בסך הכל פנייה קטנה , והנה חזרנו לדרך.
והכי חשוב הוא ללמוד מזה. ללמוד איך לתפקד באיבוד אם חלילה נגיע לשם שוב ,
איך להימנע מהגעה לשם אם אפשרי , להבין ולדעת שגם אם הגענו לשם שוב – יש לנו את היכולת להיחלץ. לדעת ולהכיר מי הם האנשים שלנו שיהיו שם כשנצטרך (לפעמים זה יכול להיות מפתיע ..)
ומי לא (גם כאן תיתכנה הפתעות..) והכי חשוב-
להיות בידיעה שתמיד יש דרך לחזור חזרה.
תמיד יהיו שם אנשים שיתנו כתף ותמיכה , שלא ייבהלו מהמקום הזה שנקלענו אליו ,
תמיד ניתן יהיה למצוא מטפלים שיוכלו להכווין ולעזור במציאת הדרך,
והכי חשוב-
תמיד יש לאדם את עצמו.
וזה הרבה. זה עולם ומלואו.
חזור לדף המאמרים >>